“תשלח לי הצעה ובוא נראה” – למה אני לא עובד ככה
“יאללה, תשלח לי הצעה ובוא נראה מה יהיה,” אמר לי לקוח פוטנציאלי.
שאלתי אותו: “מה בדיוק אתם רוצים לבדוק? מה כל מערכת עושה? ומה גודל כל מערכת?”
“האתר, האפליקציה, גם הממשק של הלקוחות… מה שאתם יכולים.”
“מה שאנחנו יכולים זה לא הנקודה,” עניתי. “על מה תרצה לקבל הצעת מחיר? איזו מערכת צריכה להיות בסקופ?”
הייתה שתיקה. ואז הגיע המשפט שגורם לי לעצור: “עזוב, תן הצעת מחיר, נזרום.”
אני לא זורם
לא כשזה מגיע לבדיקות אבטחת מידע.
מספר בלי סקופ הוא לא הצעה, הוא ניחוש – ומי שמשלם על הניחוש זה תמיד הלקוח. או שהמחיר מנופח כדי לכסות את מה שלא ידוע, או שהסקופ מתכווץ בשקט עד שהוא נכנס למחיר, והחלקים שאף אחד לא הסכים לוותר עליהם הם בדיוק אלה שלא נבדקים.
השאלות שאני שואל לפני שאני מתמחר הן לא בירוקרטיה. מה כל מערכת עושה, מי המשתמשים שלה, אילו תפקידים קיימים, מה הגודל שלה, למה היא מתחברת – התשובות האלה הן הבדיקה עצמה. הן קובעות אם אנחנו בודקים הרשאות בין דיירים או אתר שיווקי, אם יש שלושה תפקידי משתמש או שלושים, אם יש API אחד או משטח אינטגרציה עם שישה שירותים חיצוניים מאחוריו.
“מה שאתם יכולים” זה לא סקופ. זו הזמנה לבדוק את החלקים הקלים, להוציא דוח נקי, ולהשאיר את הקשים בצד – וזה בדיוק סוג העבודה שמאפשר לכולם להרגיש טוב ולא מגן על אף אחד.
פוסט זה פורסם לראשונה בלינקדאין בתאריך 2025-03-19. — ארז מטולה
